Thursday, 15 May 2014

Pain clinic appointment at last!

I had a Schpritzie-free month which was awesome, then it came back with a vengeance and in a fit of fury I decided to stop being so polite with the poor girls in the pain clinic; They've been telling me, since January, "call again in two weeks", which I always do. This time, while making sure to sound polite, respectful and sympathetic, I stopped acting like a European and went back to my Israeli tendencies; and lo and behold, it only took five days of me calling them daily, and they scheduled me for Sunday.

I don't. Even. Don't. You know what? What's done is done, and I'm honestly just happy to have an appointment. So I'll go there in three days, spend a full day at the hospital and then we'll see. And I will not go there with a shotgun, no siree. After all, it's not their fault.

So here's hoping! I'm quite convinced they'll find what's causing this, and if not, give me the tools (or medicine) to handle it better. It's good to stop waiting and take action. Hear this, Inigo? I hate waiting too.


סוף סוף יש לי תור למרפאת כאב! זה לקח רק חמישה חודשים של "אין תורים, תתקשרי עוד שבועיים", מה שעשיתי כי אני מסתובבת עם אירופאים מספיק כדי לחשוב שלהיות מנומס זה הדבר הנכון לעשות. אבל אחרי חודש נטול שפריצי (שפריצי הוא השם שנתתי למארת-המתניים שיושבת עלי כבר שנתיים, כי לומר 'הכאב' נשמע מתבכיין נורא) הנבלה החליט לחזור, ואו-אז נתקפתי זעם, ותוך חלומות מתוקים לבקש את האריס לשיר שיר היתולים באזניו, החלטתי שכל הפקידות הנחמדות של מחלקת שיקום כאב בשיבא פשוט יצטרכו לסבול טלפון ממני כל יום, ואפילו אהיה מנומסת כלורד אנגלי. לקח בדיוק חמישה ימים של טלפונים כאלה עד שקבעו לי תור, וזאת בזכות מזכירה מתוקה בשם עידית, טונות בלתי יאומנו של פולניות, טופס שבע עשרה אחד שתוקפו עומד לפוג וקורט של דרך ארץ. אבל בעיקר, תסלחו לי, הנדנוד. אם הייתי מנדנדת להם ככה מההתחלה, היו משחילים אותי פנימה תוך חודש, לא תוך חמישה.

בואו נגיד ששפכתי פיסקה שלמה של מלים צבעוניות במיוחד בנושא, עד שהתפכחתי בסוף ונזכרתי שמי שצריך חוקן של חומצה זה לא אנשי מרפאת הכאב אלא הממשלה שמקצה כסף לכל השטויות מלבד בריאות או חינוך, ונמשיך הלאה.

האמת היא שברגע שיש דדליין מוגדר ואני לא סתם מחכה ותלויה באוויר, הכל טוב יותר. אז יש תקוה; או שימצאו מה קורה שם, או שיתנו לי כלים להתמודד עם זה יותר טוב; העיקר שאני כבר לא צריכה לחכות. שומע, איניגו? גם אני שונאת לחכות. 

2 comments:

  1. תכתבי ל'מכתבים לבריאות' (פרויקט חדש שמריצים כמה אנשים מוצלחים בתקווה לעשות משהו עם מערכת הבריאות הקורסת בארץ), נראה לי שהסיפורים שלך מתאימים בול:
    http://healthletters.wordpress.com/about

    ReplyDelete
    Replies
    1. גם אני קוראת את ואן דר גראף, המצויינת. אני הוגה איך לנסח את המכתב, זה הכל. תודה על תשומת הלב :)

      Delete