Tuesday, 10 October 2017

Quiet is bliss. And is good for the Flow.

Mum once said, angrily, 'everything's a disturbance to you: me, your best friend, your boyfriend'. I was twenty, so that made me feel guilty; but it's been twenty years since, and I learnt that without any distractions is how I work best - knowing that nothing, no one, is going to approach me for the next 72 hours does wonders to my productivity. But it needs to be a really decent while, not a few hours or a day. And I need to be in the mood.

Husband is abroad for work until the weekend. We declared a break in the guild, I ordered pre-cooked meals in for the whole week, and so I can just... study. All day long. No distractions, no interference, no phone calls, no door knocks, no husband, nothing. The only distraction I had today was a cockroach, and you can imagine what happened to it. 

Marlamin and I have been catching up and discussing Argus, and he said 'we need an Azeroth globe' and I said 'dude, easy' and said 'there's that wow minimap project I've been keeping for the past seven years' and so...


It was so much fun! I took all his maps and stitched them together, then joined forces with Lucky for the research and scouting various sources about the parts that are supposed to be there but aren't in the game (Kul Tiras, Zandalar, Plunder Island, Tel'Abim). Once we gathered all there is to know (Tel'Abim: It's west of Kalimdor. It has bananas. Not much to work with) I had to decide what's the terrain and climate there, and make it myself. I love world design, even if there's never time to do anything with all the stories I come up with. I mean, Tel'Abim, bananas; I decided it was kind of south Thailand, tropical, humid, with wide beaches on the west (towards Tanaris, so similar) and rocky cliffs on the north, towards Kezan - a good place for pirates to hide ships and goods in as they cross from Plunder Island towards Kalimdor, or flee from the goblin tax collectors of Undermine, or... so many stories that will never become anything. Gah.

When the whole map was cobbled I made streams in the sea, then combined that with the surface of Mars to give the sea variety, then slapped on a couple of layers of clouds and atmosphere and some lighting and that's what up here in the image, but then I spent the rest of the day learning to make a 360 spacescape and I botched it like there's no tomorrow, and it's a 192M file and I think I could smell my graphics card smoking. And then I went to animate it but I realized the clouds need to change shape, not only location, meaning I can't use a picture, I need it procedural, so I went back to Blender to toy with procedural textures and at that point, after three days of non-stop heavy files and layers upon layers of calculating maths, blender crashed. Then it crashed four more times, so I figured my puter needs some rest.

...So I went to fix that space pirate model, which only crashed Blender once.

Oh look, it's the bottom line already! And four in the morning! Three days of a study-creative flurry; here's hoping the rest of the week will be the same.

Monday, 9 October 2017

Desperate Measures

Dear Waits

I fucking miss you and communicating via blog comments is dumb. Kindly check your Skype or get on BNet or email me or however you young lot communicate nowadays because without your sobering perspective the world feels weird. Or maybe I just miss you.

Blenderdump Sept-Oct 2017 - spacexcitment!

Still in a delightful Blender frenzy, still having a hard time getting peace of mind; but I'm blasted with inspiration because our guild is having adventures in space! and how awesome is that (I never liked sci-fi, I credit Lucky and his Stargate Universe for making me a space fan) - and with a few tutorials and some significant progress in my Blender skills, I'm back to that amazing, almost dazed state where there's too much awesome to do and not enough hours a day. So I reluctantly go to bed at five in the morning; fall out of bed a bit before midday and hobble to the computer, then spend the whole day Blendering and fall asleep at five in the morning. It's a wonderful diet because I only eat when I really need to, and this time I've learnt from experience and arranged my puter to ding every round hour to remind me to drink a full glass of tea. If my silly brain wasn't broadcasting reruns of how that backstabbing bitch fucked me up, it would be perfect. And it's kind of great even as it is.

So, on the menu!


The Zilthuras
Our archaeology guild had two months of preparations, research, brainstorming and checking options, and eventually we found a space life-boat hovering around Tempest Keep (which is a spaceship, yes?), and re-commissioned it with a lot of help, and now we're flying to Argus, home world of the demons, to chart it! For science! So I had to toy with all the spaceship models of that design in the game, and do some designing of my own, and update textures and learn to make cool backgrounds and whathaveyou, but there it is and I'm happy with it.

There's even a 360 of it, because I can: https://www.youtube.com/watch?v=h604kKodF7s


It actually all started when we had that amazing scene of us gaping as the window opened and we stared into space:


I call it Diiiiigsssss iiiiiinnnn spaaaaaaaace! but that's mostly wasted on the young people I hang around with.

The original plan was to have that window up here, but animated - actually flying through space, with the changing lights on the characters and perhaps even a bit of idle standing animation. But as soon as I put in the first keyframe I got a lol kind of PTSD - my brain was pleading oh please no not the nineteen hours a day of excruciatingly hard work doing something we don't know shit about for three weeks again please no make it stop so I shelfed it and might tackle it another time.

I did, however, make that starfield and even a wormhole animation, based on some fantastic tutorials, and let me tell you, making wormholes after you've studied anatomy means your mind just keeps going "I wonder whether I'm flying through a colon or a vagina right now?". No? Just me? Ah.

video




...Perhaps that hot pink shade was a mistake. I bet it would look nothing like a vagina if I made it green.

Oh, I also made a beard at some point in the past. It wasn't a very interesting picture, but it did end up being a hell of a beard, and because I can model a bit now, I also modeled those bracers. One day I'll stop being lazy and actually paint textures rather than bullshitting my procedural way through them, but not today.


But those wormholes and whatnots got me all spacexcited and I throttled my way through another Blender course for space visuals, and since I refuse to paint textures (or, fine, cobble them from photos and such) I gleed at this tutorial - how to make a gas giant with procedural textures only. Procedural textures are not pictures, they're essentially mathematics: randomly generated noise which you manipulate in ways so clever I got all goosebumpy at, because I love clever things. So this cyan Jupiter has not seen a single pixel, and I made it as a birthday card for Lucky, because space and all, and cyan is a colour he loves.


Then there's the Christmas project, which is animation and I had  a blast having four guildies record the voice acting for, and is still in its infancy but I hope I can complete it; so far it doesn't look too impressive -


And, eventually - I've had a weakness for half-timber medieval architecture all my life, and in all the pictures they have the cutest windows with criss crossing diagonal glass panes with warm light pouring out of them, and I've wanted to make one forever, but they should have grime on, and I was, like, 'fuck if I manually paint any textures, I can't be arsed to touch that bloody Cintiq' but luckily I realized last night that, after that gas planet, I actually know how to make it all procedural; so while it's not a very impressive piece on its own, it's the one that makes me happiest because this was made with no tutorial - just applying my understanding, combined with stubbornness and lots of experimenting; in short, what I love most about Blender. 

Once I had the glass panes and the grime I needed something around them, at which point I remembered the angsty character from my guild three years ago, who spent the first 16 years of her life locked in her father's tower, so there. It was meant to be a quick doodle, but I ended up toying with nodes for hours; since I learnt tonnes, however, I'm not complaining. And hey, look at that grime! Not a bad start!

 

And the full thing, lol.


Aaaaand with all that, Marlamin sort of planted an idea of making some map in my head gaaaaaaahhhh. So many cool fun things to do, so little time! 

Sunday, 17 September 2017

Cloth!

I've been on a Blender frenzy for the past four days - well, not the furious Blender frenzy, but... just forgetting myself in it, too immersed in problem solving. It's not half as fun as it used to be before, because the pure joy aspect of it simply isn't there; but the challenge of tackling a problem and solving it entirely on my own is still great, and very satisfying.

It started with tutorial surfing, and branched out to stubborn experimenting to solve a few problems I've been stuck with since the beginning. But this week, just like particle hair was torture before I figured it out and dug all the needed secrets, I managed to do the same with cloth simulation. There's no tutorials that solve that, but I did some very thorough experimenting with every single option on the panel until I found the one sneaky one that's been screwing things up all this time.

Et voila, before I know it, cloth became easy-peasy. Really, a matter of minutes.


Yay.

Wednesday, 13 September 2017

התגלות לעת ליל

אני לא כותבת עידנים ארוכים בגלל שאדם אחד שלעולם לא אפגוש פנים אל פנים התנהג חרא. זה לא מציאותי, אבל להתווכח עם רגשות זה לא פראקטי; ולשנות אותם זה לא קל. וכבר כמה חודשים שזה מכרסם בי.

זה לא דכאון; זו באסה. מעין הרגשת זיפת עמומה, חוסר יכולת ליהנות מהרבה דברים שקודם היו מהנים. אפשר ליהנות, אבל קצת; כאילו המנעד צומצם, כאילו רוב הזמן אתה קצת משועמם מכל דבר. בניגוד לדכאון, שבו הכל מרגיש לגמרי חסר טעם, ו'להתרגש' זה בכלל לא בלקסיקון.

לפני שלוש שנים הגעתי אל רחלי, מאמנת העל המופלאה, ששלפה את בעלי מעמקי הביישנות והביאה אותו למצב בו הוא רוקד על הבמה מול 800 איש בשמלת נוצות; את המיציני הנרגן היא הפכה לאדם הרבה יותר רגוע ונעים, ואותי היא איכשהוא הצליחה להוציא מהכעס הכללי. כעס וכאב הם אותו רגש, המובע בצורות שונות; אבל כעס שורף גשרים, וכאב פחות. אז למדתי לשרוף פחות גשרים, ואני כמעט לא נכנסת לעימותים יותר, אבל לאט לאט הבנתי שאני עדיין כועסת על המון דברים. מקצתם, היא לימדה אותי לשחרר. באמת, אין שום דבר בעולם שאני יכולה לעשות בעניין הבדיחה המרתיחה שהיא דונאלד טראמפ, ומי בכלל נותן לבהמה שקרנית  עם פנינים בנוסח 'תפוס אותן בכוס' לצאת המכלאה, זה לא ברור לי; אבל אני לא אפגוש אותו, ההשפעה שלו על חיי אפסית, וההשפעה שלו על העולם היא לא בעיה שלי, כי אין לי ילדים. אז אין טעם להתרתח בגינו, נכון? זה לא ישפר כלום, ויקלקל את איכות החיים שלי. אז את זה הצלחתי לשחרר, בערך. 

נוגי אמרה לי פעם משהו על רגשות לא לינאריים, וזה הקליק לי השבוע. אם לא מעבדים ומשחררים את זה, זה ממשיך לכאוב; לא-לינארית, כאילו זה קרה בשבוע שעבר. זה ממשיך להיות מחשבות טורדניות בלילה, זה ממשיך להיות עלבון שצורב שנים קדימה, אחרי שהאדם האחר עבר למדינה אחרת, פצח בקריירת גידול כרוב ושכח מזמן שאני קיימת; לי האמירה ההיא, מלפני עשרים שנה, עדיין כואבת. או, יותר נכון, היא עדיין מקוממת ומרתיחה אותי. הגועל בכך שאדם שהיה חבר התנהג כל כך לא בסדר, בכוונה; זה מה שמרתיח אותי. יותר מהאמירה עצמה.

ומאז רחלי אני כובשת את הכעס הרבה יותר טוב, ומשחררת נתחים ממנו הרבה יותר מהר. נהגי מוניות, אי הצדק השלטוני, אנשים שהתפוגגו - בסדר. אפשר לשחרר. אבל כשקורה משהו בכאן ובעכשיו עפים לי הפיוזים (כעס זה כאב, זוכרים? 'עפים לי הפיוזים' זה 'כואב לי מאד'), אבל בגלל שלמדתי לא לשרוף גשרים ושחמלה היא המפתח לשחרור, אני תמיד איכשהו אומרת משהו כזה:

"אני מבינה שפגעתי בך" (חוק מספר אחד לתקשורת בה הצד השני לא נחסם מיד: אל תתנער מאחריות, תגיד 'אני פגעתי' גם אם זו לא אשמתך. ככה הם ימשיכו לדבר איתך, כי אם תגיד 'אני מצטער שנפגעת' הם שומעים בדיוק למה אתה מתכוון, כלומר 'זו לא אשמתי שנפגעת, ואתה עושה אובר-ריאקטינג' ומגיבים בעוינות תואמת), "אני מצטערת שגרמתי לך כאב, ואני מבינה מה עשיתי שגרם לך להרגיש ככה. עם זאת" ('עם זאת' זו דרך יעילה להגיד 'אבל', כי אם תגיד 'אבל' אתה מאבד את השומע מיד. 'אבל' פירושו 'לא התכוונתי לחצי הראשון של המשפט', ומי ששומע 'כן, אבל' יודע שאין עם מי לדבר. אפילו אם הם לא מבינים את זה, הם נסגרים והופכים עוינים. לומר 'כן, אבל' זו דרך מצויינת להבטיח שהדיון ירד מכל פסים יעילים). "עם זאת, לא נעים לי לתפקד במצב שנוצר, ואני חושבת שלעת עתה יהיה בריא יותר לקחת פסק זמן ולנקות את הראש". 

כל זה דרך מאד קונסטרוקטיבית לומר "תשמע, אתה מתנהג מגעיל לטעמי. אני בטוחה שיש לך סיבות שנראות לך טובות, ואולי הן באמת טובות, ועם זאת, לתפקד עם חרא בסביבה זה משהו שאני רוצה לעשות גם אם יש לחרא סיבות לגיטימיות, ומאחר שאני לא מוכרחה לעשות את זה (כי אני לא בצבא, או במקום עבודה, ואתה לא חבר שלי), אני הולכת להתנדף עכשיו, לצמצם אינטראקציה עתידית איתך למינימום, ולמרוח אותך בחביבות מזוייפת כל פעם שניפגש כי ככה נמזער נזק שאתה יכול לגרום לי עם החרא שלך, או שאני יכולה לגרום לשנינו עם התגובה שלי."

הבעיה היא, ששלוש שנים ניסיתי להרגיש חמלה ואמפתיה ולמחול כל הזמן - למחול על עוונות, למחול על עלבונות, למחול על כבודי למען שלום בית. מתוך פחד שמישהו יכעס עלי, או יחשוב עלי רעות, או יצא במסע נקמה מרהיב ובלתי מתקבל על הדעת שכולל הכפשות פומביות או תביעות שקריות. אבל לאחרונה נראה לי שהקטע הזה של מחילה - שאין ספק שהוא הדרך הנכונה, הרי רק כשסולחים על משהו משחררים אותו באמת ואז הוא מפסיק להכאיב - כל עניין המחילה הזה הוא לא משהו שאפשר לזייף. אני יכולה לומר "כן, אני מבינה שלחתול של מיצי יש סרטן ולכן הוא היה חייב לקום בבוקר ולהתנהג כאחרונת הנבלות הבזויות בספרי הילדים." אני יכולה לומר את כל זה, אני יכולה לחשוב בתוגה על לילות בהם הוא מלטף את החתול בדמעות ונזכר בימיו כחתלתול תמים; אני יכולה, אבל זה לא משנה את העובדה שהוא היוה פאקינג בן זונה שגמל לי חתיכת רעה תחת טובה. והעובדה שמישהו יכול להיות, בפשטות ובלי בעיה, חתיכת חזיר שכזה, היא משהוא שאני לא מצליחה לרכך בחמלה. 

ויש עוד כאלה. אני לא רוצה להיות נחמדה ומכילה ומבינה לאנשים דוחים. אני לא רוצה לבלוע את התגובות שלי כל הזמן. ברור לי שלא קונסטרוקטיבי לומר לאנשים האלה מה אני חושבת עליהם; אבל לומר לעצמי שאני מבינה אותם ושזה בסדר, נדמה לי שזה החלק שלא עובד לי. וכל ההכלה הזו, פירושה שאני בולעת ובולעת ומבליגה ומשתגעת, ואם מישהו פספס את המחקר שמכריז שכעס מודחק הוא אחת הסיבות הנפוצות ביותר לדכאון קליני, אז הנה. 

רחלי עשתה איתי סימולציה כדי לעבד דברים, אבל זה רק העלה את הרתיחה יותר. ישבתי וגרסתי לי במוח שאין תקווה, והנה קלקלתי את השיעור של היום, ואיך אני אשתחרר מהנטייה הזו לתת לכעס (כאב! כאב!) לחרבן לי את החיים, ואז קרה משהו. מה שקרה היה סטנדרטי ולא קשור - הרחקנו מישהו מקבוצת הוורקראפט כי באמת לא נהנינו ממנו - ובעלי עשה את זה בבריטיות עדינה ומתחשבת - והטיפוס הגיב בתשפוכת ארס, מתקפות אישיות והמצאות שקרים שבאמת, היו כה מופרכים - כלומר, מעולם קודם לא הרגשתי, כשמישהו הטיח בי שקרים, שזה כל כך מופרך ולא קשור למציאות שזה מצחיק. אבל הנה, זה קרה. זה היה כל כך מופרך, באמת. הוא התנהג כמו ילד בן חמש. "הכל עובר עליך וקקה בידיך". מה אפשר לעשות מלבד לצחוק? 

רציתי נורא לפרק את כל מה שהוא אמר ולהצביע על כל שטות ושקר ולגבות אותה בצילומי מסך, אבל אדם שיורה עליך שקרים מופרכים הרי לא יקשיב להגיון. הסיכוי שמשהו כמו העובדות בצילומי המסך יגרום לו לומר 'אה, את צודקת, אני משקר בלי הכרה, אני מבין למה לא בא לכם לשחק איתי, יאללה ביי' הוא אפס. ומאחר שאי אפשר לענות לו בפניו, ומאחר ששלוש שנים של הבלגה ועאלק-הכלה לא עבדו, הלכתי וכתבתי למגירה את כל מה שהייתי אומרת לו. אבל זה לא מכתב כעס, בו אני מטיחה כאב ועלבון - מכתבי כעס הם השיטה היחידה שאני מכירה לפרק ולשחרר כעס, אבל כל כך כואב לעשות אותם שאני פשוט לא. תחשבו על משהו כמו טיפול בנמק באמצעות כריתת איבר ללא הרדמה. כן, זה יציל את החיים שלך; אבל חרא, זה כל כך כואב שאתה מעדיף למות לאט.

אבל לא ממש כעסתי על האדיוט מאתמול. רק רציתי לא לשתוק להבליג על כל השקרים, אפילו אם רק לעצמי. אז כתבתי הכל, ובסוף המכתב מצאתי את עצמי מגחכת; כי היה שחרור גדול בהבנה שהוא ילד מפגר וטינופת ואיזה כיף שהוא מתנהג מספיק חרא כדי לגרום לכל אינסטינקט שרידה שלי לרצות להעיף אותו מהטווח שלי עם קטפולטה. באמת, אני תמיד מקוננת על זה שהפסדתי אנשים, או שכואב לי שהם חושבים עלי רעות, אבל זו הייתה חתיכת התגלות: אם אתה כזה חרא, אני מעדיפה שתחשוב עלי רעות. זה גורם לי להרגיש שלא רק שלאבד אותך זה לא הפסד גדול - לאבד אותך זו זכות גדולה שגורמת לי הרגשת שחרור ואושר

ופתאום זה התרחב: הכאב על הנסיך, שהחליט שאני נבלה בלי לדבר איתי בכלל - אז תשמע, אם אתה מסוג החברים ששופטים אותי בלי לברר איתי מה באמת קרה, אז מופלא, מרהיב, נדיב ומעורר השראה ככל שאתה - אתה הופך לטינופת שאני לא רוצה בתוך הלב שלי. זה כמו סוכר וגלוטן; זה מתוק וטעים ויש אנשים שזה מתאים להם, אבל אותי זה עושה חולה, ואני מעיפה את זה החוצה. זה גם בסדר לשנוא אנשים. כלומר, לא שנאה בוערת וממארת (כי זה מסוג הדברים שמכרסמים בך), אלא פשוט לחשוב בכנות ובשחרור שמישהו מגעיל. זה מאפשר להעיף אותם מראש, וזה מספק. 

במסגרת ה'אל תתנהגי כמו עצמך' שסיפחתי בשנים האחרונות, אני גם נמנעת מהוולגאריות המשפחתית. אנחנו מאד בוטים בבית; לנסח דברים ברוך כשאתה כועס לא נחשב להתחשבות, אלא לשקרנות ומניפולציה. היום אני לגמרי מתנגדת להתפישה הזו, וחירבתי ככה לפחות חברות אחת יקרה שמעולם לא התאוששה, ובטח גרמתי הרבה סבל לאנשים בדרך; אבל במסגרת השחרור מאתמול בלילה, וסוג של חזרה קונסטרוקטיבית למקורות, אני מנסחת את ההתגלות בזו בראש שלי ככה: אני משתינה את האנשים האלה החוצה. אני משתינה עליהם, ואותם, ומעיפה אותם מהחיים שלי כמו כל פסולת גוף שהיא. הם, והשטויות שלהם, והשקרים, והשיפוטיות, והילדותיות, והסכין-בגב-יות, וטראומות הילדות, והרגעים המתוקים שחלקנו, והאהבה הענקית שהרגשנו - כל אלה לא בעיות שלי יותר. אני מפנה אשפה מהחיים שלי, והאנשים האלה, או ההתנהגויות האלה, הם אשפה. ובדיוק כמו שפיניתי את האשפה שהיא סוכר וגלוטן מהגוף - ברמה שאני כמעט לא מבחינה שהם קיימים יותר, לא רואה את הלחם כשהוא מוגש לשולחן - אני מקווה שככה, עם ההתגלות הזו, אני אוכל למסך ולהעלים גם אותם, את כל הטינופות. לשחרר; ואולי כך להפסיק את הדכאון המפעפע ללא הפסק מתחת לשכבת הנרווים הבוערת תדיר.









Sunday, 6 August 2017

So Adobe turned evil. Don't install Photoshop CC!

So I downloaded a trial for Adobe Photoshop CC, because nifty new features and what not. What a bloody mistake! It spammed my computer with a million files everywhere, tagged anything that said 'Adobe' including ancient installations of software no longer in use, linked me to their intrusive Adobe Creative Cloud thing and kept throwing pop ups and planting roots and files all over my computer. It took me two hours to manually delete the whole thing, and that required installing special software just to remove it, manually deleting thirty folders or so, a good few restarts and going to the registry edit to remove the fucking stubborn shortcuts it placed in various locations. Adobe, I loved you for twenty years; there were times I called Photoshop my best friend, but you just made sure I'll never install any of your infesting junk software on my machine ever again. Way to go.  .

A nun, a night elf, a troll witch doctor and a dwarf shaman walk into a bar

It's been weird with Blender. I was on a crazy roll; I spewed two commissions a day for two weeks and managed to get the gist of making hair quite easily; then doing regular Blender things got boring and I ended up pushing the limits, so now I'm happily neck-deep in challenges again and it's fun.

Out of the fifty or so pictures I made these past two months, though, there's only a few with something more personal to say about.



This is my character. I don't feel comfortable making art of my characters, but the roleplaying of the last few weeks - playing proper HMS Beagle type explorers who collect flora and fauna samples, not only do archaeology - made me really want to try and capture the feel of it. And my shy, ultra-modest nun ended up showing knees like a common harlot, which is lovely in terms of character development. And I really enjoyed trying to tell a story with the outfit - because I wanted it to feel like a classic Victorian explorer outfit - but it has to be black because my character is a grieving nun - and it was a fun challenge to try and get there with the limited (and considerably less realism oriented) dress styles Warcraft has to offer. I had to cheat a bit in Blender to nail the look, but the picture captured everything I wanted it to, and I'm happy with it. 


This picture took three weeks. The player's writing is excellent; immersive, self-aware, so convincing I forget this is a fictional character and not a real being; me wanting to make an image of this inspiring zealot character was inevitable, but doing her justice was something else entirely.

To begin with, her body shape is not that of your normal Warcraft night elf:


I tweaked her proportions and musculature to better go with her description and what I had in mind,  which is the fun part that worked well, I think. The rest, however, presented me with enough challenges to keep this picture out of the official gallery. 

She's supposed to have a viking-like hair style, with braids, and I spent five days bashing my head against that problem - good looking particle hair braids - and failed. Then there's the main in problem -  the fact that none of her outfit pieces match in terms of resolution and quality - and it hurts my eyes. Look at that: The ear jewel's shape is passable, but it direly needs texturing; the necklace is a disaster both in terms of shape and bump; the shoulder looks flat (because it is, duh), and the armour texture us low resolution, stretched and smudged. And the eyes look like mirrors, and not like glowy eyes.


Putting it like this sounds like self flogging, but it's really not the case. I'm very happy with this piece, I think the all in all feel and direction of it are good and I made great progress with learning stuff; and all the above problems, well, they go on the 'new awesome challenge to tackle' list.

And now for something completely different.

Somewhere around 2011 I got this idea to make a tarot deck featuring my friend's awesome witch doctor troll, Zul'fon. But even if I stick to major arcana only, painting the same character twenty two times is a tiring notion; so I made half a chard and gave up.

2011 


Then I discovered 3D, but I didn't know enough to make it work so I gave up:

2015


And last week I got a sudden urge to experiment with different styles, still in Blender, and got this:

2017

That's progress, but something about the design doesn't work; the composition doesn't quite nail it, the colours don't tell a decisive story, and the visual style of a cute children's book somehow doesn't hit the feel I had in mind. But I did have fun spending a whole day learning this cartoon style, and it's good to have it in my quiver for when I want to use it. Or when I figure out what I really want with the Zul'fon tarot.

All this amounts to quite a lot of things in the 'study this' list, and yesterday I finally did something about it, because I noticed that our shaman's outfit had this harness that is painfully low-resolution. Look at this. Oww, my eyes!


And this was all it took to make me nuts so I pally-tanked my way through my first texture painting (and a bit of modeling) and made this:


It's not great, and I'm looking forward to studying more and getting better at it; but it's as fun a breakthrough as my first venture into 3D was, and if I get this right I'll be able to do so much more than I have so far; so I'm pleased. 

And here's Khadrun now - let's ignore, for a moment, the fact that Wow Model Viewer butchers the skirt texture; let's also ignore the fact that to actually show this harness shirt I had to remove Khadrun's beard, and boy, does he look derpy; We can even ignore (or can we?) the horror of the low resolution glove and bracer textures, or on my sloppy volume on the blue thing; Just like before - it doesn't look great - but it's an improvement. And at least I won't have to grit my teeth every time I make a picture with that texture harness ever again.


So my plate is full; I need to get better (aka stop bullshitting my way through) texture painting, modeling, and weight painting; I need to learn how to make particle braids that look good; and with all this, I hope one day to no longer be limited to existing wow models, and just be able to make pictures of whatever I want. This is just like what drove me to draw at the age of five; here we go again.